הסיפור שמאחורי הספר

רומי נולדה לאמא שרון שהיא אחות שכולה. היא נכדה לסבים מיר ויוסי שהם הורים שכולים ואחיינית לדודה עדן שגם היא כמובן אחות שכולה.

רומי היא גם אחייניתו של יונתן, אותו היא לא תפגוש אף פעם.

ילדים רבים נולדים אל תוך משפחות שחוו אובדן של מישהו מהמשפחה. הם נולדים אל תוך מציאות מורכבת, בוודאי עבור ילדים קטנים. מציאות בה האנשים הקרובים ביותר אליהם מתמודדים עם אבל, עצב וגעגוע למישהו קרוב מאוד שהיה ועדיין, חלק מהמשפחה. אבל אותם ילדים אף פעם לא יזכו לפגוש את אותו אדם קרוב, שהם במובן מסוים מכירים מצוין, אבל במובן אחר לא מכירים בכלל.

יש שתי מחשבות, שחוזרות ועולות אצלי מדי פעם מאז שהכרתי את המשפחה של שרון, שהיא גם בת הזוג שלי, גם החברה הכי טובה שלי וגם אמא של הבת שלי:

1. מתוך האנשים שמעולם לא פגשו את יונתן, אני כנראה האדם שמכיר אותו הכי טוב.

2. אני אולי האדם היחיד בעולם שיכול להגיד שככל שהשנים עוברות אני דווקא מכיר את יונתן יותר ויותר טוב, ולא להיפך.

המציאות הזו גוזרת עלי לא פעם לדמיין סיטואציות שהיו מתרחשות אם יונתן היה בחיים. הפעם הראשונה ששרון הייתה מציגה אותי לאחיה הגדול והמגונן, למשל. אני תוהה איך הייתי מתנהג, מה הייתי אומר, איך יונתן היה מתרשם ממני. או למשל, מהסיפורים של שרון למדתי שלאחר ארוחות השישי היו יושבים יונתן ויוסי שעות במרפסת ומדברים על הכל, בזמן שהבנות רואות טלויזיה בסלון, רק שניהם, במין רגעים כאלה ששמורים רק להם. כיום לפעמים קורה שאני ויוסי יושבים שנינו לבד במרפסת ומדברים, ואני מדי פעם מדמיין איך זה היה נראה אם יונתן היה בחיים ותוהה אם הייתי מתקבל להיות חלק מהפרלמנט הגברי הקבוע הזה. היו כמה מקרים שתהיתי אם אולי הישיבה כבר ארוכה מדי וכדאי להביאה לסיום, מתוך חשש שזה יזכיר ליוסי את הישיבות האלה עם יונתן וזה יעציב אותו.  

כך יש אין ספור אירועים ומצבים לאורך החיים, שאני תוהה ומדמיין לעצמי איך הם היו נראים אם יונתן היה כאן. עם השנים, ככל שהכרתי את יונתן יותר, נהיה לי יותר קל לדמיין את כל המצבים והאירועים האלה. אחרי כמעט 15 שנים של היכרות, אני די משוכנע שיונתן היה אוהב אותי ו"מאשר אותי" כבן הזוג של אחותו. אני אפילו די בטוח שהיינו נעשים חברים טובים גם בלי קשר לשרון.

אז נכון, אי אפשר לדעת "מה היה קורה אם". זה הכל אצלי בדמיון וזה נרטיב שאני בוחר וממציא. אבל קודם כל, הוא מבוסס על מידע שצברתי לאורך השנים, על ההיכרות שלי עם יונתן ועם המשפחה, ועל אינטואיציה ורגש. וחוץ מזה, זה כל היופי בדמיון - הוא שלי ואני מחליט.

כמובן שתמיד למשפחות שכולות יש רצון גדול לשמר את הזיכרון לאדם האהוב שאיבדו. לדבר עליו, להעלות זכרונות, להתגעגע יחד, לכאוב, לצחוק, לכעוס, לבכות ולאהוב. אך מטבע הדברים עם הזמן זה הולך ונעשה מאתגר יותר. הזמן עובר, "החיים קורים", יש זכרונות שמתערפלים ומיטשטשים, אבל הגעגוע רק מתחזק.

האתגרים והקשיים האלה, שהם פרטיים ואינדיבידואליים, מייצרים קושי וגם פחד שעלול להביא להימנעות בכל הנוגע לתיווך הנושא לילדים שנולדו אל תוך המציאות המורכבת הזו. את הקושי הזה חוויתי דרך שרון מאז שביתנו הבכורה רומי נולדה. בתור בן זוג לאחות שכולה, שכמו רומי, לא זכה ולא יזכה להכיר את אחיה של בת זוגו, מצאתי את עצמי מזדהה עם הבת שלי ומרגיש מעין שותפות גורל של שנינו בנושא הזה. שותפות שתלווה אותנו יחד כל החיים. הרי שנינו בעצם "באותו מועדון" - קבוצת האנשים הכי קרובים ליונתן אשר לא פגשו אותו מעולם. הרגשתי שיש לי תפקיד בתיווך המציאות הזו לילדה שלי, גם מתוקף היותי אבא שלה כמובן, מה שנותן לי את הזכות ואת החובה לבחור, יחד עם אמא, איך לעשות את זה. אבל גם ובעיקר מתוקף הפוזיציה שלי בכל הנוגע ליונתן ולהתמודדות של המשפחה עם חסרונו. שליחות זו אולי מילה קצת גדולה מדי, אבל אני מודה שככה הרגשתי - שליחות במובן האישי והמשפחתי.

רומי הביאה כל כך הרבה אור ושמחה למשפחה של יונתן. כמי שנכנס לחייהם שנים בודדות לאחר האסון הכי גדול שיכול לקרות למשפחה, ראיתי אותם לומדים בעל כורחם לחיות עם הבור העצום הזה. עברתי לצידם הרבה אזכרות וימי זיכרון, ראיתי אותם בתקופות ובימים טובים יותר וטובים פחות, ראיתי אותם נשארים משפחה חזקה מאוחדת ואוהבת, אחד את השני ואת הזולת. אנשים שעושים טוב, שלא איבדו את חוש ההומור שלהם, אנשים שכיף להיות במחיצתם. למדתי וקיבלתי מהם גם המון ברמה האישית, בעיקר פרופורציות. מההיכרות העמוקה הזאת אני מרשה לעצמי לקבוע שהשנה האחרונה היתה כנראה השנה הכי מאושרת בחיים שלהם מאז שיונתן נהרג. ראיתי עליהם שמחה, התרגשות, חיוכים, אופטימיות וברק בעיניים שלא ראיתי קודם לכן. כל זה בזכות רומי. מדהים כמה כוח יש לתינוקת קטנה, והיא אפילו לא יודעת את זה. כל זה כמובן לא מוחק או מבטל גרם מהכאב והגעגוע ליונתן. כל אדם שאיבד מישהו קרוב יודה שכמעט תמיד דווקא ברגעים הכי מאושרים ומרגשים - העצב, החוסר, הגעגוע וה"הלוואי שהוא היה כאן" מיד צפים. השמחות כמעט תמיד מהולות בעצב. ועדיין, אין ספק שרומי משמשת עבור המשפחה כמו מאמנת כושר לשרירי רגש ועצבי תחושה שמזמן לא היו אצלם בשימוש.

אז בחודשים הראשונים לחייה של רומי, בזמן שהמשפחה מרחפת באיזו מין אופוריה כזאת, אני התחלתי לחשוב. מצד אחד, לא רציתי לקלקל את השמחה הזאת, שכל כך מגיעה להם. מצד שני, כאמור, יש לי קצת ניסיון בתחום, ואני יודע שהמפגש הזה בין הכאב והגעגוע ליונתן לבין השמחה וההתרגשות מרומי, עתיד להגיע. אצל שרון שאני מכיר כאילו היא חלק ממני, כבר מהרגע שרומי נולדה ראיתי והרגשתי את הקונפליקט הזה מחלחל מדי פעם. אז החלטתי לקחת את הנושא הזה קצת לידיים שלי, גם כדי לחסוך מהם, וגם כי הרגשתי שזה התפקיד שלי. ידעתי שיש עוד כמה שנים עד שיגיע הרגע המתאים לספר ולהסביר לרומי, או כמו שאני כבר מכיר את הבת שלי, הרגע שבו היא תחליט לשאול ותדרוש לדעת. אז ניסיתי לחשוב על דרכים טובות לעשות את זה, להתכונן לזה, ואולי איכשהו להקל על המשפחה קצת בהתמודדות החדשה הזו שמצפה להם מעבר לפינה. החלטתי שאני רוצה לייצר איזשהו כלי שיעזור לי ולשרון לתווך את הנושא הזה לבת שלנו, בראש ובראשונה ברמת המשפחה הגרעינית הקטנה שלנו. 

לאט לאט הבנתי שיש לי כאן הזדמנות לעשות משהו קצת יותר משמעותי. קודם כל גם במעגל המשפחתי הרחב יותר, פשוט כמעין מחווה למשפחה המדהימה של יונתן, המצומצמת והמורחבת, ואולי גם עבור חברים ומכרים נוספים של יונתן. להכין עבורם מעין פריט זיכרון נוסף ומעט שונה. ואז, בתקופה שבה עדיין התלבטתי וחשבתי איך ומה אני יכול לעשות, פתאום קיבלתי הארה, בין היתר בהשראתו של גל (חבר טוב), והבנתי בדיוק מה אני הולך לעשות - "אני הולך לכתוב ספר ילדים". ספר לרומי. ספר על יונתן. ספר על רומי ויונתן. ספר ילדים שבו רומי הולכת להכיר את דוד יונתן האהוב שהיא לא תפגוש.

אז התחלתי לכתוב לעצמי רעיונות, משפטים, פרטים על יונתן, סצינות, חרוזים. הסיפור עבר כמה גלגולים ושינה צורות בדרך, אבל כבר בשלב די מוקדם בתהליך העבודה התחלתי לתהות ולחשוב על מה שאני עושה והגעתי למסקנה, שאני מקווה שהיא נכונה, שאולי יכול להיות בזה ערך גם עבור אנשים שלא מכירים אותי או את המשפחה, ושלא הכירו את יונתן. שייתכן והספר הזה יוכל לפנות לעוד אנשים ולשמש כלי למשפחות, הורים וילדים, שהנושא הזה רלוונטי עבורם (והרי אין כמעט מי שזה לא רלוונטי עבורו בצורה כזו או אחרת, בטח במדינה שלנו). ואם על הדרך עוד כמה אנשים יקראו ויכירו קצת את יונתן, מה טוב.

מרגע ההחלטה התהליך היה די מואץ ומהיר, גם תהליך הכתיבה וגם השלבים הבאים בתהליך ההוצאה לאור. אני חושב שהמהירות והביטחון שהרגשתי תוך כדי התהליך מעידים על כך שזה פשוט הרגיש לי נכון. גם ברגעים של ספקות, חששות ומחסומים, תמיד אמרתי לעצמי ולשרון - לא משנה מה, אני עושה את זה. למדתי המון מהתהליך הזה, על עצמי ובכלל.

לגבי הסיפור, ניסיתי לייצר עלילה קלילה (עד כמה שניתן), שבה הסקרנות של ילדה קטנה שלא מתביישת לשאול שאלות, מחייבת ומאפשרת לבני המשפחה לספר לרומי על דוד יונתן בתמימות ובפשטות. בכך תזכה רומי להתחיל ולהכיר את הדוד שלה ובמקביל למשפחה ניתנת הזדמנות להתגעגע ולשמר זכרונות טהורים שלהם מיונתן. אני מדמיין אותנו מקריאים לרומי את הספר הזה כשיגיע הרגע המתאים, ואת רומי מקשיבה ולומדת על דוד יונתן כמו רומי מהספר, ומקווה שזה יצית אצלה את הרצון להמשיך ולחקור עליו עוד.

אני מקווה שהמסע של רומי להכיר את דוד יונתן שלה יוכל לעזור גם לילדים אחרים ללמוד ולהכיר אנשים קרובים שמשפחתם איבדה לפני שהם הגיעו לעולם. אני מקווה שהספר גם יסייע להם להבין ולהכיל את ההתמודדות של בני משפחתם עם האובדן, שהוא חלק בלתי נפרד ממי שהם.

אני מקווה שאותו מסע יוכל גם לעזור להורים הקוראים ו/או מקריאים את הספר לתווך לילדיהם נושא מורכב וכואב, שלפעמים מתחמקים ונמנעים מלתווך אותו לילדים, ואולי על הדרך גם יזכו להעלות זיכרונות מאדם יקר שהם איבדו בעצמם.

חשוב לי להזכיר כאן גם את חברי לצוות מהיחידה, סרן טל עומרי ז"ל, שנפל ביום 12.6.2011 במהלך אימון מבצעי של היחידה, בעת ששירת כסמפל"ג לוחמים. טל (טלקר) היה דמות דומיננטית בצוות שלנו. חבר אמיתי שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. יצירתי, חכם, שנוון ובעל חוש הומור משובח. הוא חסר לי מאוד. טל ומשפחתו ליוו אותי במחשבותיי לאורך תהליך כתיבת הספר, והם תמיד יהיו חלק מחיי.

אני רוצה להודות לכל מי שהיה לו חלק בהוצאת הספר שלי אל האור. עזרתם לי להגשים חלום שלא ידעתי שהיה לי.

תודה.

מתי